חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

מדינת ישראל  מרחיבה את זכאות יהודי טוניסיה לפיצוי על רדיפות הנאצים

"במשך שנים רבות נותרו העוולות והסבל שנגרמו ליהודי המזרח והבלקן בתקופת מלחמת העולם השנייה בשולי הנרטיב של השואה. נדרשו שנים של מחקר היסטורי ושל דיון ציבורי כדי לתת קול ושם לפרק חשוב וכואב זה. הדברים נכונים הן ביחס לקורותיהם של יהודי צפון אפריקה בתקופת מלחמת העולם השנייה … השינוי החל בשנות השמונים של המאה העשרים, עם נשיבתן של רוחות חדשות. סיפורן של הקהילות בלוב, אלג'יר, תוניסיה ומרוקו החל לזכות בהכרה לא רק בקרב הנמנים עמן … בעקבות זאת החל אט-אט לחלחל גם הצורך בהכרה ובפיצוי" (רע"א (עליון) 2334/18 עפרוני נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה)

עם תבוסת צרפת בידי גרמניה הנאצית והקמת ממשלת הכניעה (ממשלת וישי) ביולי 1940, מצאו עצמם יהודי צפון אפריקה הצרפתית בידי משטר חסות של גרמניה הנאצית.
משטר זה יזם (תחת עידוד ולחצים נאציים) חוקי רדיפה ואפליה אנטישמיים שהוחלו גם בקולוניות בצפון אפריקה. בנובמבר 1942, לאחר נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה (מבצע לפיד), השתלטה גרמניה הנאצית על שטחי וישי בצרפת, פלשה לטוניסיה וכבשה חלק גדול ממנה (אזור החוף ופנים הארץ).

בשלב היו סבלו יהודי טוניסיה נתונים מרדיפות נאציות ישירות. בכמה ערים חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב, הוטלו עליהם קנסות כבדים, נכבדים יהודים נאסרו כבני עבודה, במקומות רבים הוכרחו יהודים לבצע עבודות כפייה שונות עבור השלטון הנאצי וקרוב ל-5,000 יהודים נשלחו למחנות עבודת פרך. סבל יהודי טוניסיה הסתיים במאי 1943, עם כניעת הצבא הנאצי בטוניסיה.

חוק נכי רדיפת הנאצים

החוק שחוקק בשנת 1957, הכיר ביהודים שנרדפו ע"י הנאצים, ועלו לארץ עד ליום 1.10.1953, כזכאים לתגמולים חודשיים. במשך שנים רבות סירבה מדינת ישראל להכיר ביהודי טוניסיה, שעלו לארץ לפני 1.10.1953 כזכאים לתגמולים כאשר הסיבה לכך הייתה שלפי "חוק הפיצויים הגרמני" (שחוק נכי רדיפות הנאצים הפנה אליו לשם קביעת זכאות) רק נרדף שהיה "חסר אזרחות" בזמן הרדיפות, היה זכאי לפיצויים, ואילו ליהודי טוניסיה הייתה "אזרחות טוניסאית". את החרפה והאיוולת הזו סיים בית המשפט המחוזי בתל אביב בשנת 2008 (ע"א 3054/03 כליפה רועה נ' הרשות המוסמכת), כאשר קבע כי אין כל משמעות ל"אזרחות טוניסאית" מבחינת חוק הפיצויים.

אולם, רבים מיהודי טוניסיה נרדפי הנאצים עלו לארץ לאחר 1.10.1953 והם (כמו יהודים נרדפי הנאצים שעלו מארצות אחרות – הקבוצה הגדולה ביותר הייתה יהודי רומניה – לאחר התאריך הנ"ל) נותרו ללא פתרון וללא תגמולים. אמנם בשנת 2008 חוקקה הכנסת את חוק הטבות לניצולי שואה, שקבע זכאות לתגמולים ללא קשר למועד העלייה לישראל, אולם מדינת ישראל פירשה את הזכאות לפי חוק זה רק למי שהיה בגטו, מחנה ריכוז או מחנה עבודת פרך, ובכך בעצם נשללה הזכאות ממרבית יהודי טוניסיה שעלו לארץ לאחר תחילת אוקטובר 1953 (הזכאות הייתה רק לאלו שנשלחו ע"י הנאצים למחנות עבודת הפרך שהיו בטוניסיה, כלומר גברים שבשנת 1942 היו כבר בגיל 18 ולפיכך כיום מעטים מאוד מהם עדיין איתנו).

מאז חקיקת חוק ההטבות לניצולי שואה ניהל משרד עו"ד דוד ידיד מערכה משפטית לשם מתן פרשנות מרחיבה לחוק ההטבות, על מנת שניתן יהיה להכיר כזכאים לתגמולים חודשיים גם מי שבזמן הרדיפות הם, או הוריהם, חויבו בביצוע עבודות כפייה שונות לשלטון הנאצי או משתפי הפעולה עימו. מאבק משפטי זה תנהל בוועדות הערר, בבתי המשפט המחוזיים ולבסוף הגיע לסיומו המוצלח בבית המשפט העליון בפסק הדין (שניתן בהסכמת המדינה) בתיק רע"א ע"ו 5934-02-14 הרשות לזכויות ניצולי השואה נ' אסטלה גרימברג + רע"א  1849/14 דידי יגר נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה הוכרו כזכאים לתגמולים חודשיים גם מי שהם או הוריהם חויבו בביצוע עבודות כפייה. אולם המדינה ראתה את פסק הדין כמחייב אותה בעיקר לגבי עולי רומניה, וסירבה בפועל להחיל אותו על עולי טוניסיה. משרד עו"ד דוד ידיד ייצג מספר עולי טוניסיה שהוריהם נאלצו לבצע עבודות כפייה עבור הנאצים בטוניסיה. רק לאחר שניצולים אלו העידו בית המשפט, באופן שלא ניתן היה להטיל ספק באמינותם, על סבלם

וסבל הוריהם בתקופה הנאצית, החליטה המדינה להכיר בזכאותם ומאז בעצם הסכימה להחיל גם על יהודי טוניסיה את פסק הדין של בית המשפט העליון שניתן (בהסכמתה) בתיקי גרימברג ויגר, על יהודי טוניסיה.

מדובר בתיקון עוול רב שנים, שמשמעותו המעשית הנה כי גם אותם מיהודי טוניסיה, שחיו תחת כיבוש נאצי וסבלו מרדיפות הנאצים, אולם עלו לארץ לאחר 1.10.1953, יהיו זכאים לתגמולים חודשיים לפיצוי על רדיפות הנאצים, בדיוק כמו אחיהם שעלו לארץ לפני 1.10.1953.     

דוד ידיד משרד עו"ד ונוטריון דילוג לתוכן