בתקופת מלחמת העולם השנייה הייתה מרוקו, בגבולותיה המוכרים כיום, מחולקת בין ספרד לבין צרפת. החלק הראשון היה בשלטון ספרדי מלא, תחת משטרו של פרנקו ואילו החלק השני היווה קולוניה צרפתית, אשר פעלה על פי הנחיות השלטון בצרפת. לאחר כיבוש צרפת על ידי הנאצים וכינון משטר וישי, נכללה מרוקו בקולוניות שתחת משטר וישי ואז יושמה המדיניות הנאצית גם במרוקו הצרפתית.
משטר וישי יישם את תורתו הגזענית של המשטר הנאצי, שיתף עימו פעולה וחוקק חוקים, אשר הפלו את היהודים, אך ורק על רקע יהדותם.
הביטוי העיקרי לכך הוא בהוצאת "דהירים" - צווי מלך מרוקו, שכאמור פגעו ביהודים קשות.
הדהיר הראשון, מיום 31.10.1940, פורסם במטרה להרחיק את היהודים מהחיים הציבורים במרוקו וקבע רשימת מקצועות ופעולות שאסורים ליהודים, בעיקר בתחום ההוראה, משפט, ניהול, פוליטיקה ועוד.
הצעד השני היה בפרסום תקנון, אשר המשיך בקו זה, כשמטרתו הייתה להוציא את היהודים מהחיים הכלכליים בכלל, ע"י הרחבת העיסוקים האסורים ליהודים, בעיקר בתחומים הפיננסיים, לרבות בכל הקשור לבנקאות, ביטוח ונדל"ן.
בהמשך, הוצא צו שלישי, אשר הורה לערוך מפקד וציווה על כל יהודי לגשת לעירייה ולהצהיר על רכושו ומספר הנפשות בביתו. היה חשש גדול מאוד בקרב יהודי מרוקו כי רכושם יוחרם וכי המצב רק ילך ויחמיר.